השנה 1991, והשיחה הגרוטסקית הזאת בין צעיר בוסני אחד, יוזף פרונק שמו, ובין נשיא ארצות הברית בוש (האב) מתנהלת על אדמת אוקראינה, בגיא ההרגה של באבי יאר, לאחר שהנשיא נשא נאום נמלץ ונשבע חגיגית ש"רצח כגון זה לא יתרחש שוב לעולם". זמן לא רב לאחר מכן יתחוללו מעשי הרצח והטבח ביוגוסלביה, ואותו צעיר בוסני שהנשיא האמריקני לא ידע אל נכון היכן מולדתו, יחפש לו בארצות הברית מקלט ועבודה ואהבה, ובייחוד – ריחוק מן הזוועות המתרחשות בארצו. הוא יתיישב בשיקגו, שגם תושביה, כנשיאם, אינם מתאמצים לדעת היכן היא אותה בוסניה ומה בדיוק מתרחש בה, אבל רבים מהם מאירים לו פנים, ואילו הוא מתקשה להחזיר להם באותה מטבע. זר הוא בארצם וכזר הוא מתבונן בחברה האמריקנית. עיניו נמשכות לא אל הדברים הגדולים דווקא כי אם בעיקר אל המון הפרטים והאירועים הזעירים שנקרים לפניו ומסגירים לעיתים קרובות תהומות של עוול וסבל. ובכל זאת הוא חי את חייו הצעירים, מוצא עבודה פה ושם ואף מתאהב בנערה והיא מחזירה לו אהבה... אבל כותרות העיתונים ומרקע הטלוויזיה וגם מכתבים מחבר שנשאר בסרייבו עירו מוסיפים להודיע לו "מה קורה הרחק בבית. ומה שקרה שם היה המוות"- והמוות הזה אינו נותן לו מנוח. כי המלחמה בארצו פצעה ופילחה את חייו לבלי תקנה, כנראה: היו ימי הילדות וההתבגרות והעלומים בסראייבו, שבשנות השמונים "הייתה מקום נהדר לצעירים", ויש הימים שאחר- כך, שבהם אי-אפשר עוד לעקור את האימה מעמקי הנשמה ואי-אפשר עוד להיחלץ מין הבדידות הקיומיות ואי-אפשר עוד למצוא שייכות לשום מקום. איש משום מקום, ספרו השני של אלכסנדר המון, שב ומשלב בווירטואוזיות - שכבר ניכרה היטב בספרו הקודם שאלת ברונו - את סיפורו האישי של אדם אחד עם הטרגדיה הפוליטית והאנושית של יוגוסלביה בפרט ושל המוני המהגרים והעקורים בעולם המודרני בכלל. הוא עושה זאת בעדינות ובפראות, בהומור וברצינות, באירוניה ובכאב - מלאכת מחשבת של צירופים מפתיעים המדברים אל הרגש ואל השכל כאחד. הספר הזה הוא אחד מאותם ספרים לא-רבים, שבשעת הקריאה בהם אתה מוצא את עצמך משתאה אל מול כוחה של ספרות במיטבה לכונן חיים כה עשירים מתוך חורבן נורא כל-כך.