סבתא שלי התאלמנה בגיל 36. היא בכלל לא אהבה אותו, כך סיפרה לי שנים אחר כך. הוא היה מבוגר ממנה בכמעט עשרים שנה, אבל את הטבעת לא הורידה מאצבעה עד יום מותה. אני לא יודעת עליו הרבה. הוא עבד בקק"ל. עבודת כפיים. יום אחד הלך לעבודה ולא חזר. התקף לב כנראה. אולי תאונת עבודה. הוא היה בשנות החמישים לחייו. אמא זכתה ליותר שנות זוגיות, דווקא לא רעות, עד גיל 48. אבא היה בן 59. כמעט. אחר כך אלוהים החליט לעשות ממוצע. אני התאלמנתי בגיל 42.
 
יעל, אם לשתי בנות קטנות, מתאלמנת מעומרי, בעלה והטוב שבחבריה, לאחר שהכריעה אותו מחלה סופנית. מהר מאוד היא מגלה כי היא נושאת ברחמה את בתם השלישית, והחודשים שנותרו עד הלידה הופכים למסע יום-יומי ועל-זמני בעת ובעונה אחת. זהו מסע של גילוי עצמי העובר דרך מנעד רחב של רגשות, מאוויים ותשוקות, והוא רצוף בתובנות ובזיכרונות. מתוך הקושי והכאב חווה יעל ניצחונות קטנים וגדולים – כל זאת על רקע ירושלים של שנת 2011, שנת המחאה החברתית. אלמנה, דור שלישי הוא שיר הלל חשוף, עז ומכמיר לב לאהבה ולתשוקה, לאמהוּת ולחיים, ובעיקר לתקווה.