הספר דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו טובע מושג חדש להבנת הדמוקרטיה הישראלית, לפענוח המשבר החמור שבו היא נתונה וליצירת תקווה להתחדשותה. "דמוקרטיה התאגדותית" היא שכבת העומק של חברה דמוקרטית, המורכבת מרשת של קהילות מקומיות, קבוצות שיתופיות, איגודי עובדים, תנועות חוץ־פרלמנטריות וארגונים אזרחיים. לפי המודל המוצג בספר, מעל לרובד ההתאגדותי נמצאת הדמוקרטיה החברתית (סוציאל־דמוקרטיה), מדינת הרווחה, ואילו הדמוקרטיה הפוליטית הפורמלית מתקיימת רק ברובד החיצוני והדק ביותר של החברה. ללא שני הרבדים הקודמים נותר המשטר הדמוקרטי רדוד ותלוי על בלימה. עוצמתה ההיסטורית של הדמוקרטיה הישראלית נובעת מכך שנבנתה על יסודות איתנים של דמוקרטיה התאגדותית ולאחר מכן גם חברתית, שאפיינו את המפעל הציוני־חלוצי. אך הדמוקרטיה בישראל הוכתה בשורה של מהפכות נגד, שפגעו בכל רבדיה בזה אחר זה, עוד בטרם המהפכה המשטרית. מתקפת השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה מעמידות במבחן עליון את החברה הישראלית בכל ממדיה, ומתוך כך גם את אופייה הדמוקרטי. היש תקווה לשעה זו?
 
הספר מציע לישראל של המאה ה־21 תפיסה מקיפה להתחדשות דמוקרטית וחברתית, במעגלים מתרחבים: אני ואתה, חברותא, חלוציות, ציונות, יהדות ואנושיות. כל אחת מהמסות הכלולות בספר מתעמקת באחד המושגים הללו, לאורם של שני מקורות השראה: הגותו של מרטין בובר ושירת רחל. רעיונותיהם של שני ענקי הרוח מתורגמים למציאות של ימינו בלשון שווה לכל נפש.