גיליון 27 של הו! רואה אור בימים של שקיעה ושל זעם. ימי התפרקות הפרויקט הציוני והתרסקותו לרסיסים. ימים שאי אפשר שלא להיזכר בהם בנבואתה־קביעתה של דליה רביקוביץ: "כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר / אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה / תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה, / כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי" (מתוך "שני איים לניו־זילנד").

בריאיון שערך מנחם פרי עם אבות ישורון אומר המשורר: "אני סבור שהאמת היא שאדם שכותב חייב להתחייב בנפשו לכתוב על כל מה שמקיף אותו. שום דבר שמקיף האדם איננו בלתי ראוי להיכנס לשירה".

הכותבות והכותבים ששיריהם מתפרסמים בגיליון — רבות ורבים מהם, על כל פנים — נענים למצוותו של אבות ישורון, איש איש בדרכו. הם "מרטיבים את ידם", כלומר מתייחסים ביצירתם להווה ולמוראותיו, מי במישרין ומי בעקיפין, מי באמצעות סמלים ואלגוריות, ומי על דרך הדיווח הכואב והזועם.

אחרים מוסיפים לכתוב על עניינים אחרים, אישיים, כבכל מועד אחר, נאמנים אולי למורשתה של לאה גולדברג, שכתבה כזכור עם פרוץ מלחמת העולם השנייה: "המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר־אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח" ("על אותו הנושא עצמו", השומר הצעיר, 8.9.1939).

לאלה וגם לאלה יש מקום בגיליון זה, המוקדש כולו לשירת מקור עכשווית.

האם שירה כזאת יכולה להיכתב מתוך האסון ובעודו מתרחש? או שמא היא זקוקה לפרספקטיבה היסטורית וגאוגרפית כדי שתוכל להתקיים? האם השירה העברית העכשווית מסוגלת להכיל את כאבם של הישראלים בלבד, או שהיא אוניברסלית דיה להכיל גם כאב אחר? האם היא "מייצגת" לאום וטריטוריה, או שהיא יודעת להיות הומניסטית וחפה מגבולות?

ובהמשך ישיר לתהיות אלה: האם השירה העקרונית הזאת תיכתב בעברית ישראלית, או שמא בעברית פוסט־ישראלית? האם תתקיים עברית פוסט־ישראלית שתוכל להכיל, לאורך זמן, את השירה העברית? ימים יגידו (קלישאה שעדיפה כאן, בוודאי, על מקבילתה הנדושה לא פחות: "נחיה ונראה").

הלוואי שבגיליונות הבאים ייצבע העצב בתקווה.