חמש שנים אחרי צאת מחצית חביוני, שביסס את מעמדה כאחד הקולות החשובים בשירה העברית בת זמננו, שני פוקר חושפת בספר התמנון השבע פרסונה שירית בשלה ומתוחכמת יותר, שכבר קנתה לעצמה שֵם וכבר מצאה לעצמה אהבה – והיא כתמנון השולח זרועות – אבל הרעב המנקר אינו מרפה. וכך היא נקרעת בין הבורגנות מלקקת הדבש לארוס הישן-נושן, האפל והדוחק, שסופו בתנטוס, שסופו לעד מר. ואיתה נדמה שנקרע העולם כולו בין הרצון להיבנות לצורך להיקרע: "יוֹם אֶחָד עָזַבְתִּי אֶת הַסִּפְרוּת / וְעָבַרְתִּי לַמֵּטָא־סִפְרוּת / וְהַכֹּל בִּגְלַל רַעַשׁ אַהֲבָה / לֹא־מְצִיאוּתִית וְחַד־סִטְרִית / שֶׁבִּשְׁמָהּ לֹא הָיְתָה יוֹתֵר סִפְרוּת / כִּי בִּשְׁמָהּ בְּלִי כָּל קשִׁי הִסְכַּנְתִּי / לִזְרֹק אֶת הַסִּפְרוּת כֻּלָּהּ".