זיכרונותיו של מטורף הוא דיוקנו העצמי של פלובר, כבן שבע עשרה שנה. במרכזו של וידוי אוטוביוגרפי זה עומד סיפור אהבתו של הנער למריה, שמקור ההשראה לדמותה היא אליזה פוקו, אשת איש ואם שהייתה מבוגרת מפלובר ב־11 שנים ואשר הוסיפה להיות השראתו לרומן הראשון שכתב, החינוך הסנטימנטלי.
 
פלובר (1880-1821) מתאר בנובלה זו כיצד הגיע מילדותו החולמנית וממחוזות האינסוף אל המדרגה התחתונה של הניהיליזם; אל הכפירה באהבה, באלוהים ואפילו באמנות. "יש ימים שבהם אין סוף לעייפותי ושיממון אפל עוטף את גופי כתכריך בכל אשר אלך", כתב. כל שנותר אפוא לאדם הוא לשתות לשוכרה, ליהנות ולמות – וכך אמנם הורה לתלמידיו דוקטור מתורן האפיקוראי, גיבור הנובלה השנייה בספר זה, שכתב פלובר בהיותו כבן תשע עשרה. יצירות הנעורים הללו, שתורגמו כאן ראשונה לעברית, הן בוגרות גם לעומת התקופה הרומנטית שבה נכתבו וניצבות כציונים בדרכו של מחברן אל שלמות הצורה: "אני חפץ בדבר שאינו צריך לא לביטוי ולא לצורה, טהור כבושם, חזק כאבן, חומק כשיר, שיהיה כל אלה ובה בעת לא כלום מהם"
[זיכרונותיו של מטורף].