סיפורו הטראגי של איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס,‏ רופא נשים ומחלוצי תחום האפידמיולוגיה, אשר גילה ב-1847 כי רחצת ידיים בחומר מחטא בבתי יולדות מקטינה מאוד את הידבקות היולדות באלח דם, שכונה באותה תקופה "קדחת הלידה" ונחשב קטלני. למרות הוכחות ברורות שהציג, תגליתו התקבלה בזלזול ובלעג. הוא הוקע מהקהילה הרפואית, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, שם מת לאחר שסבל מאלימות קשה.
 
דמותו הייתה לסמל של אדם הזועק אמת מצילת חיים, אך נבלם בחומת הקונפורמיזם של הקהילה המדעית. ההכרה בתגליתו מצילת החיים (הוא מכונה כיום "מציל האימהות") הגיעה באיחור של ארבעים שנה, מאוחר מדי בשבילו ובשביל רבבות נשים שקיפחו את חייהן.
 
מי שמגולל את הדרמה האנושית הזאת הוא אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים, לואי־פרדינן סלין (1961-1894) הצרפתי, שהגיש חיבור זה כעבודת דוקטורט בסיום לימודי הרפואה שלו בשנת 1924. אין זו תזה מדעית ואף לא ביוגרפיה במובנה הרגיל, אלא יצירת ביכורים בעלת תנופה ספרותית, המבשרת את הפואטיקה של יצירתו המונומנטלית מסע אל קצה הלילה (1932). סלין מישיר מבט אל הסבל והכיעור שבקיום האנושי ומתחקה בספר אחר אחד הפרקים האפלים בתולדות הרפואה.