התרבות הגיאורגית היא תרבות עתיקה שראשיתה ההיסטורית במאה ה־12 לפנה"ס, בממלכת כּארתלי בקווקז ובממלכת קולכיס לחופי הים השחור, שאליה — על פי המיתוס — הפליג יאסון בחיפושו אחר גיזת הזהב. במאה ה־13 כתב שוֹתא רוסתוילי את האפוס הלאומי הגיאורגי עוטה עור הנמר במנזר המצלבה בירושלים, והיצירה תורגמה לעברית בידי בוריס גַפּוֹנוב. במאה ה־21 דור חדש של משוררים מטביע חותמו על הספרות הגיאורגית, ותרבות המערב מתוודעת כיום יותר ויותר ליצירתם. בולטים ביניהם משתתפיה של אסופה ראשונית זו — בָּאטוּ דָנֶלְיָה, ניקָה ז'וֹרְזָ'נֶלי, טֶאָה טוֹפּוּרְיָה, זְוִיאַד רַטְיָאנִי, פָּאטָה שָׁמוּגְיָה ולֶלה סַמְנְיאשווילי. עוטי עור הנמר של השירה הגיאורגית העכשווית מגיעים לישראל, מחוז יצירתו של רוּסתָוֶילי, ולראשונה זוכים כאן כמותו ללבוש עברי. (אמיר אור) אנחנו רוצים שהשירה תיקח אותנו לאיזשהו עולם בלתי רגיל, תביא אותנו לצפות ביחסיהם וגישותיהם של בני אדם כלפי העצמים והאירועים שבסביבתם בעיניים רעננות ומנקודת מבט מיוחדת. אנחנו עומדים על כך שהשירה תגרום לנו להתבונן באופן אחר על חיינו ועל העולם. העיקרון שמאחד את רוב שירי האסופה הוא כמדומה הגיון החלום — במרביתם המציאות מותמרת לצורה אחרת; שירים אלה נראים כמו ציורים של מרק שגאל או סלוודור דאלי. לעתים העלילה השירית נשמעת כאילו נאמרה משפתי אורקל. זו הדרך שבה יוצרים אלה מנסים לקחת אותנו הרחק משגרת היומיום. הם מביאים אותנו, ולו לזמן קצר, לחוש במסתורין של העולם. (לֶוָאן בְּרֶגדְָזהֶ)