"מאז 7 באוקטובר ביקרתי בבארי כמה פעמים. הבית שלי נשאר שלם אבל לאט־לאט התרוקן. העברתי לכאן כמה חפצים וחילקתי לבני המשפחה. מצבי פחות גרוע משלהם כי אני כבר זקנה. כמה שנים שנשארו לי - נשארו. לא חשבתי שבגיל 89 אצטרך להתחיל חיים חדשים אחרי קטסטרופה כזאת, אבל אני חושבת על הדור הצעיר, על הנכדים שלי, על הנכדה שלי שנרשמה לקליטה בבארי ועכשיו אין בית לבוא אליו. עברנו לצָרְעָה אחרי כמה חודשים במלון כדי שיהיה לילדים לאן לבוא, אבל זה לא הבית. בארי היה הבית." - מירה'לה חרובי (89), קיבוץ בארי
 
עשרות אלפי עקורים חיים כעת בישראל. רובם אנשי ההתיישבות העובדת והערים הסמוכות לגבול. חלקם עברו את מאורעות 7 באוקטובר, איבדו הורים, אחים, אהובים, ילדים וחברים, ואם לא די בכך - הפכו לפליטים בארצם. איבדו בתים ושורשים. לכל אחד ואחת מהם סיפור אישי מורכב. כולם נושאים געגוע לבית. עבור רבים זהו געגוע למה שכבר איננו וספק אם ישוב. 
 
עקורים מאגד 35 שיחות עומק על קריעה פתאומית מהבית, מאנשים, מקהילות, משגרה ומעבודה, מהיסטוריה, מחיים פועמים ומזיכרונות. שיחות על אובדן ושבר, על אי־ודאות, על ניסיונות תקומה קטנים, על ידיים מושטות. 
 
הסופרת והעיתונאית תמר מור סלע והצלמת דפנה טלמון נסעו ברחבי ישראל המדממת ופגשו עקורים מדרום ומצפון. מעל השיחות ריחפו השאלות מה זה בית? ומה קורה כשהבית - לפתע - איננו?