לצד פעילותו רבת-השנים כמתרגם שנתן צורה עברית למשוררים מן העת העתיקה עד המאה העשרים, פעל עמינדב דיקמן כחוקר, מסאי ומבקר ספרות. בשורות אחרונות כונסו מבחר מאמרים, מסות ורשימות שפרסם במשך ארבעה עשורים בספרי מחקר ובמוספים ספרותיים, וכן הרצאות שבעל פה ומאמרים מן העיזבון שנדפסים כאן לראשונה.
 
הפרקים מציגים קשת ססגונית של תחומי עניין שבהם עסק דיקמן לאורך חייו: השירה הקלסית והתקבלותה, ספרות רוסית, נפתולי השפה העברית, אומנות הספר ותולדותיה ועקרונות התרגום. בכמה מן המאמרים, האישיים יותר באופיים, מתאר דיקמן את ראשית דרכו בתרגום ודן בפועלו של אביו, המתרגם שלמה דיקמן. מאמרים אחרים מניחים את היסודות לספר על תולדות התרגום העברי, שלא זכה להשלים את כתיבתו.
 
מן המאמרים נגלה בעל סגנון נוקב ומושחז, רב-אומן של עברית ייחודית ועשירה, כותב רווי תשוקת אמת לספרות ולספרים – אך ניבטת מהם גם דמותו של אינטלקטואל מעורב, שביקש להתוות דרך בתרבות העברית, לעצב את פניה ולהרחיב את אופקיה.
 
עמינדב דיקמן (2022-1958) היה מתרגם וחוקר ספרות, פרופסור לספרות כללית והשוואתית ולספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה גם הקים את התוכנית ללימודי תרגום ועמד בראשה. בחייו ראו אור שנים-עשר קובצי שירה שתרגם. היה חבר האקדמיה ללשון העברית. תרגומיו זיכו אותו בפרס ראש הממשלה ללשון העברית ובפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.