ינָיִב אולּיַ קְצָת נחְֶמָד, וְגַם לאֹ מַמָּשׁ רָשָׁע, אֲבָל הואּ פָּשׁוטּ אַף פַּעַם לאֹ מַפְסִיק להְִסְתּובֵֹב סְבִיבֵנו ולּהְָצִיק. וְעודֹ להְָצִיק. וְגַם להְַקְשִׁיב לכְָל הַדְבָּרִים שֶׁעֲליֵהֶם אֲניִ וְשָׁניִ מְדַבְּרִים. וְעַל כָּל דָבָּר שֶׁאֲנחְַנו אומְֹרִים הואּ אומֵֹר "אֵיזֶה שְׁטויּותֹ", או "מָה פִּתְאוםֹ", או "זֶה מַמָּשׁ, אֲבָל מַמָּשׁ, לאֹ יכָולֹ להְִיותֹ".
 
 
 
שָׁניִ וַאֲניִ אוהֲֹבִים להְַגזְִים, ולּהְַמְצִיא סִפּורִּים, ולּהְַפְליִא בְּתֵאורִּים , וְאֶת ינָיִב זֶה קְצָת מַפְחִיד. אָז הואּ כּועֵֹס ומַּלשְִׁין, אֲבָל בַסּּוףֹ בַסּּוףֹ, אולּיַ יבִָין...
 
 
 
מַתָּן חֶרְמונֹי כָּתַב ומּיִכלַ שׁלָו צִירְָּה סִפּורּ עַל כּוחֹו שֶׁל הַדִמְּיוןֹ הַפָּרועַּ להְִתְגַבֵּּר עַל כָּל הַמִּכְשׁולֹיִם (כּולֹלֵ תַּרְגיִּליִם מְעַצְבְּניִם בְחֶּשְׁבוּןֹ).